תו"ח 45879-12-13 מדינת ישראל נ' זיאדנה

עניינה של הבקשה המונחת להכרעה בפניי, בבקשה שהגיש המבקש להורות על דחיית או עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי שהוצא ביחס למבנה שנבנה על ידו.

כבר בפתח הדברים ייאמר כי נוכח העובדה שטענות המבקש לבשו ופשטו מיקוד משפטי, פעם בכה ופעם בכה, סבורני כי הכרח לפרוס היריעה העובדתית במלואה, ומתוך שכך, לעמוד על טענות המבקש הרלוונטיות כיום. 

רקע עובדתי

ביום 23.12.13 הגישה המשיבה בקשה דחופה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, בהתאם להוראות סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

בו ביום, ניתנה החלטתי, בה קבעתי כי נוכח נימוקי הבקשה, ובשים לב לאילוצים המפורטים במסגרתה, אני מורה על הארכת מועד ביצוע הצו עד ליום 28.2.14.

ביום 8.1.14 הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, בטענה כי "כל שעשה המבקש הוא שיפוץ מבנה עקב בלאי, שכן, המבנה הוקם בשנת 1993" (ס' 3 לבקשה), ועוד נטען כי "בית זה נכלל במסגרת ההסדר הסופי שאמור להתקיים" (ס' 4 לבקשה).

בהחלטתי מאותו היום ציינתי כי חרף הוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), הבקשה הוגשה באיחור, וכי לגופו של עניין, המבקש לא הוכיח כי קיימת לו זכות מוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, שכן, אמירה כללית כי המבנה נבנה על ידו לפני כ-20 שנה, אינה עונה על הכרח חובתו לפרט זכות מוכרת.

חרף האמור, הוריתי על עיכוב ביצוע הצו בכפוף להפקדה כספית מתאימה, ובה בעת, נקבע דיון בנוכחות המצהירים.

עוד בטרם התקיים הדיון, ביום 13.1.14 הגישו הצדדים הודעה ובקשה מוסכמת, בה הסכימו "לפנים משורת הדין", כי המבקש יהרוס בעצמו את המבנה, נשוא הבקשה, עד ליום 31.3.14, וכי ככל שלא יעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 1.4.14 ועד ליום 1.7.14.